פרשת וירא
בפרשת השבוע אנו קוראים על אברהם אבינו, שחז"ל כינו אותו "איש החסד". ואכן בתורה יש תיאורים רבים על מידת חסדו הגדולה. בפרשה הקודמת אברהם אבינו מסכן את עצמו כדי להציל את לוט ושאר אנשי סדום ועמורה, בפרשתנו אברהם אבינו משתוקק להכניס לאוהלו אורחים – גם בימים הקשים שלאחר המילה, ומארח אותם בצורה נפלאה. הוא גם מתווכח עם הקב"ה ומנסה בכל כוחו להציל את אנשי סדום ועמורה, ואף מתפלל לה' שירפא את אבימלך ומשפחתו – לאחר שהשיבו את שרה אשתו.
גם בפרשה הבאה אנו נקרא כיצד העבד שמחפש אישה לבנו של אברהם, יצחק, דואג קודם כל שאישה זו תהיה גומלת חסד, שהרי אחרת היא לא תוכל להתאים לביתו של אברהם אבינו...
לעומת אברהם איש החסד, ניצבים אנשי סדום הרשעים, שמידתם הפוכה בתכלית ממידת אברהם אבינו. הם מייצגים את כל הרע שבעולם ומעשיהם עומדים בסתירה מוחלטת למעשיו. אם כן כאשר אברהם אבינו שומע על כך שהקב"ה עומד להפוך ולהשמיד את סדום, עליו לשמוח – ולא להתפלל לה' שירחם עליהם ויבטל את גזר דינם?!
ברור שאברהם אבינו לא חפץ בקיומה של ה"סדומיות" וגם הוא היה רוצה שמעשיהם הרעים לא יימשכו. אבל אין אברהם אבינו שמח או חפץ במותם של אנשי סדום, הוא רוצה בתיקון מעשיהם ובחזרתם בתשובה. וכמו שאמרה ברוריה לבעלה – ר' מאיר: "יתמו חטאים מן הארץ" – חטאים ולא חוטאים.
בזאת מלמד אותנו אברהם אבינו שלהיות אנשי חסד זה לא רק איפה שנח וקל, אלא גם, ואולי בעיקר, במקום שהכי קשה ושונה מאיתנו – זהו חסד אמיתי.
שבת שלום!
הרב מוטי שרגא